"העיתון שלנו"- מהדורה מיוחדת

30 ל"וולפסון"- הסיפור שלנו/ מאת רינת הירש, אחות ומתאמת מחקר במרכז הרפואי וולפסון

כשלקחנו על עצמנו, חברי מערכת העיתון, את משימת כתיבת הגיליון לרגל יום ההולדת ה-30 של בית החולים, הפכנו להיסטוריונים לתקופה. נתבקשנו לשלוף חומר הקשור להיסטוריה של בית החולים ולאירועים משמעותיים בחיי הארגון – מחקרים פורצי דרך, תמונות, פעילויות, סיפורים ייחודיים, אנשים... בקיצור, להעלות זיכרונות מהארכיון הארגוני.

ארגון, מערכת שירותי בריאות – אלו הם מושגים מופשטים. הארגון הוא האנשים. המערכת היא אנשים. אנחנו הארגון. אנחנו בית החולים. אנחנו הזיכרונות. והזיכרון שלנו קשור בזיכרונות של אנשים נוספים, מקבלי השירות שאנו מגישים.

אז מה כותבים ומה לא? מה משמעותי ומה לא? איך ניזכר ? לפי שנים? לפי אנשים? מה נגרום לאנשים לזכור? ואיך יזכרו אותנו? איך מקטלגים זיכרונות? והאם יש תיעוד?

אני נזכרת שמישהו פעם אמר לי, שמה שנעשה אבל לא תועד כאילו לא היה.

לי, לדוגמה, יש זיכרון סלקטיבי. אני זוכרת רק מה שאני רוצה לזכור, והשאר נמחק. אני זוכרת דברים שלוו בתחושה נעימה, שלוו בטעמים, בריחות, ובעיקר אני זוכרת בתמונות, עם מנגינת הרגש שמלווה ברקע. את חשבון הנפש עם הזיכרונות הרעים אני שומרת לעצמי במגירה אחרת, מפנימה וזוכרת לקחים. לצערי, שמות אני מתקשה לזכור. מזל שיש תגי זיהוי חדשים על המדים בבית החולים.

גיליתי שהפירוש שלי לאירועים החרותים בזיכרון הוא מאוד סובייקטיבי. אפילו כשיש אנשים השותפים באותו האירוע, כל אחד זוכר משהו אחר ולכל אחד המשמעות שונה. אם כך, באירועים של קונפליקטים, מי צודק? הרי כל אחד זוכר את האירוע מזווית ראייה שלו, וכולם צודקים. אז מהי היסטוריה? לא יותר מאשר גרסתו של ההיסטוריון לאירועים, והוא לא בהכרח היה שם...

שימו לב איך המילה היסטוריה באנגלית, HYSTORY, נשמעת כמו "הסיפור שלו". 

HIS STORY. אז כל אחד והסיפור שלו, וחלק מהסיפורים ניסינו להציג כאן בגיליון.

כדאי לנו לייצר מאזן חיובי לטובת הזיכרונות הנעימים שנוכל לצרוב בדיסק הקשיח שלנו במוח , נקדד אותם כראוי, נאחסן במגירה המתאימה ונשלוף במהירות כשנרצה להישען על "הימים הטובים" ולעורר השראה בנו ובסובבים אותנו. 

ואיך אפשר בלי כמה מילים על גיל שלושים: אצלנו, בני האדם, זהו גיל מיוחד עם קצת ניסיון חיים מאחור והרבה שאיפות לעתיד. בגיל הזה אנו כבר בוגרים, אבל לא כולנו כבר יודעים מה אנו באמת רוצים לעשות "כשנהיה גדולים". יש כאלה שמחכים שהחיים יחליטו בשבילם.

שלושה סוגים של בני אדם יש בעולם: אלה שגורמים לדברים להתרחש, אלה שמתבוננים במה שמתרחש ואלה שתוהים מה התרחש.בואו ונהיה האנשים שגורמים לדברים להתרחש, בואו ונהיה אלה שעליהם ידברו כשירצו להיזכר בדברים הטובים שקרו כאן בעשורים הראשונים של המאה ה-21.

ואל תשכחו:

האתמול הוא היסטוריה

המחר אינו ידוע
 היום הוא מתנה
                                                                                       


להורדה\קריאה לחצו על הקובץ: